מאת: ד”ר אסתר (אתי) לוצאטו
הממשלה נכשלה בתפקידה כרגולטור ולוואקום הזה נכנסת המחאה הציבורית שעלולה להחריף. מוטב שהממשלה תיזום בעצמה שינויים מבניים בטרם אלה ייכפו עליה מבחוץ
הדי מחאת הקוטג’ כמו נדמו ומייד החלו להופיע מחאות נוספות ובראשן מחאת הצעירים כנגד שכר הדירה המופקע. משהו קורה בציבוריות הישראלית. הישראלי, שתואר כאיש אדיש, הופך לפתע לקולני ולתובעני. הוא דורש חלוקה הוגנת יותר של המשאבים הלאומיים, הגדלת המעורבות הממשלתית בפיקוח וויסות החיים הכלכליים והגדלת ההקצאה התקציבית לטובת שירותים ציבוריים חיוניים, כמו בריאות, חינוך ותחבורה.
רבים וטובים שואלים – מדוע המחאה כה חריפה ומרירה בה כאשר הנתונים המקרו-כלכליים הם כה טובים? הרי שיעור הצמיחה בישראל כפול, אם לא יותר, מזה של ארה”ב ומדינות האיחוד האירופי. יותר מזה, בשעה שמדינות גדולות וחזקות, כמו איטליה וספרד, עומדות על סף פשיטת רגל, ישראל מפגינה צמיחה גבוהה, אבטלה נמוכה ומערכת פיננסית יציבה. אז מה קורה כאן?
אלא שזו תמונה חלקית של מצב העניינים. כפי שהראה נשיא צרפת סרקוזי (בדוח מיוחד שחובר על-ידי כלכלנים זוכי פרס נובל) התמ”ג הוא מייצג חלקי מאוד של מצב הרוח הלאומי ובוודאי אינו אינדקטיבי לשביעות רצון הציבור. התושבים, המודאגים מהידרדרות איכות חייהם, ביטחונם האישי ומצבם החברתי, תובעים לא רק שהצמיחה תחלחל ליותר שכבות, אלא גם שיובטחו להם תנאים חברתיים ההולמים חברות מתקדמות.
הזעקה היא אותנטית מאוד. יוקר המחייה בארץ שובר שיאים לעומת מדינות אחרות והמעמד הבינוני קורס תחת העול הכלכלי ומשווע למנהיגות פוליטית אחראית, אשר תגן עליו.
מה בעצם קרה לנו? הכלכלה הישראלית עברה מהפך דרמטי בשניים-שלושה העשורים האחרונים מאז תוכנית הייצוב. ממשק ממלכתי מעורב הפכנו לכלכלת שוק עם תהליכי הפרטה, דה רגולציה וצמצום המחוייבות הממשלתית. אלא שתהליך ההפרטה רק גרם להעברת ההון מהסקטור הציבורי לפרטי, אבל הריכוזיות נותרה בעינה. ענפים רבים לא הוכנסו לתחרות והנכסים הממשלתיים פשוט החליפו ידיים.
התוצאה היא שביצועי המשק מאז הם אמנם טובים, אבל הממשלה לא ממלאת את תפקידה. בעידן שלאחר ההפרטה המאסיבית, הממשלה הייתה אמורה לשמש כמגן האינטרס הציבורי ולתפקד כרגולטור קפדני האמון על שמירה רווחת האוכלוסייה. יתר על כן, מי שאמורים היו להיות שליחי הציבור ומגניו, כדוגמת פקידי האוצר הבכירים, לוטשים עיניים לתפקידים עתידיים בסקטור הפרטי ואין מי שידאג לפרט המופקר לגורלו.
אלא שלא לעולם חוסן. הדי הרוח המהפכנית הנושבת בארץ מעידים על תפנית בהלכי הרוח של הציבור. הציבור לא יסכים עוד להיות מופקר לתרבות שלטון הבורחת מאחריות ומכלכלה הנשלטת בידי מעטים. הפעם, כך נראה, יהיה קשה יותר לקנות שקט תעשייתי באמצעות תיקונים קוסמטיים, או ועדות חקירה.
בישראל נוצר מצב חדש. במצב זה אין עוד אפשרות לטשטש את מציאות, או לבצע מניפולציות. מעתה הציבור יעמיד את המנהיגים שלו במבחן וישפוט אותם בהתאם לתוצאות ובזמן-אמת. דינמיקה זו התקיימה במשבר הקוטג’ והיא נמשכת במשבר הדיור.
לכן, טוב תעשה הממשלה – שקיומה תלוי כעת, יותר מכל זמן אחר בעבר, באותו ציבור רחב, שמבין כעת שהכוח וההכרעה הם בידיו – אם תיזום צעדים שיביאו לשינויים מבניים, שיבטיחו יותר תחרות בכלכלה לתועלת הציבור ולרווחתו.
הכותבת היא שותפה-מנהלת בקבוצת לוצאטו העוסקת בפיתוח ומינוף קניין רוחני, חברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון, חברת מועצת עומר ופעילת ציבור


